כשהמיינד הוא המפקד - פגיעה מינית

אלו היו המילים שלה:

"היו רגעים שהרגלים לא יכלו לסחוב אותי, הם רצו להתמוטט, לשקוע, ליפול אבל הראש אמר את חייבת והרגלים סירבו לזוז, הראש שלי הבין שהוא חייב לקחת את הפיקוד ולנטרל את הגוף ואת הרגש אחרת הוא יפסיק להתקיים

וכך שנים אני מסתובבת ראש מנותק מגוף ורגש, ראש שלא יודע מה זה להרגיש כאב, פחד, בושה אבל גם לא שמחה, אושר, התרגשות.

כדי שאוכל להרגיש הרגשות צריכים להיות קיצונים לכאן או לכאן.

את יודעת לא חשבתי שככה אני מסתובבת בעולם, חשבתי שאני מרגישה כאב, עצב, שמחה, אושר אבל הרגשות האלו לא היו שלי "

אני מלווה אותה כבר כמעט שנה בתוך הטלטלה של חייה, פגיעה מינית בגיל חמש עד עשר שהודחקה כל כך עמוק שאפילו היא לא זכרה את עוצמתה.

שהגוף כבר לא יכל לשאת את העומס, והנשמה כבר לא יכלה להתמודד עם ההדחקה הסיפור פרץ למודע.

חודשים של דיכאון, של רצון לשקוע למות, כאב נפשי בלתי נתפס.

לפעמים אני תוהה מאיפה היא שואבת את הכח להמשיך עוד צעד אחד קטן.

ואני והיא יודעות שהדרך שלה עוד ארוכה, מלאה מכאובים, ייאוש, נפילות לצד רגעי אושר, הבנות וחיבור של הגוף, רגש וראש.

זכות שלי להיות חלק!

נ.ב

הסיפור נכתב באישורה של המטופלת.

משתפת אתכן  שיש בחורה מקסימה שהקימה עמותה אשר מצילה נפשות, קוראים לה  ****
אורלי פרוינד והיא תשמח לעזרתכם  בקידום הנושא ***